שיר ערש ירושלמי

למיטב זכרונו לא היו מתחרים.
כשניבט בי מגובה מאה ושישים סנטימטר
לערך, (המרחק מעיניו עד לרום קרחתו נלקח בחשבון),
נבטו בי הפנסים שבראש מגדל העיר,
מנצנצים את ניצחונם על ג'ורג' המלך
החמישי ועל כל בית ישראל,
כשהייתי עובר תחתיו נמוך ומובס
כמו טליתא-קומי.

אמרו שעשה את הונו בשוק ניירות
הערך, או בשוק הבשר למינהו,
בתיווך סכסוכים שביניהם
או בשניהם.
הקור הממוקד שבעיניו היה תואם
של שני הכישרונות שאין עליהם חובת
דיווח.

כעת ניבטות בי עיניו המבוהלות,
מנסות לדלות לרמז תוספת.
היא חבויה במעמקי המוח
והוא מתמקם והולך
מפני שד"ר אלצהיימר הטיל בו כישוף
כמו במשוגעת שמשתינה על פרחי הנייר
שבחצר כדי לזרז את בוא האביב
וצוחקת לנערים בשיניים שחורות מניקוטין.

אתמול הבחין בי עובר
ליד חנותו של דוד הספר.
ברמץ של ידידות שלח יד רועדת
אל מפתח חנותו,
להראות לי דבר.
בימים שהיה תקף וזקף
היה שלו הכי גדול בשכונה...
אבל העוזרת הפיליפינית
משכה ידו לאחור
בכוח סביר
ובפנים חתומים
ואני לא התפלאתי על כי
הזכר והזכרות שוכנים יחדיו באותו עמוד
שבמילון.

עם בוא הגשם יפרחו פרחי הנייר 
של גיטה מקומת הקרקע,
כאילו הם סתווניות.
צרור הספרות שעל זרועה הבשרנית
יהיה אז שושנה מקועקעת על תחת
של נערה רעננה
(על פי חוק שימור האנרגיה – שום דבר
לא הולך לאיבוד).
ויוסף המזריע יתבונן בי בקרירות
מגובה מגדל העיר
כמו בימי ילדותנו ב"בית-ישראל"
כשרשעותו לא ידעה גבולות
וזקפתו הייתה בלא שיעור
וטליתא-קומי לא הייתה למרמס
בשער בת רבים.