יצחק נולד במושב נטעים בשנת 1942, כשש שנים לאחר הולדת אחותו אטה. הוריו פרידה ואברהם נישטט היו בין מקימי האגודה השיתופית בשנת 1932 במסגרת התיישבות האלף במועצה האזורית גן רווה.

הוריו היו חקלאים קשי יום ופרנסתם הייתה זעומה. המשק המשפחתי היה מבוסס בעיקרו על מטעי הדרים. לכל משק במושב היה גם לול ורפת עם פרה אחת, מה שהבטיח תזונה בסיסית. אביו של יצחק לקה בגבו ונותח, אך הניתוח לא הצליח והוא שותק ורותק למיטה עד יום מותו, כשיצחק היה בגיל הנעורים.

יצחק למד בבית הספר היסודי במושב הסמוך בית חנן. כבר בילדותו בלט בכישרון כתיבה ומשחק. עד סוף כתה י' למד בגימנסיה בראשון לציון ואז הפסיק את לימודיו כדי לסייע לאימו באחזקת המשק.

בצה"ל שירת בגדוד צנחנים 890 בתפקיד חובש קרבי. היה מגויס למילואים במלחמות ששת הימים, יום הכיפורים (אליה שב במיוחד מהלימודים בבוסטון) ובמלחמת לבנון.

לאחר סיום השירות הצבאי, פנה יצחק להשלמת תעודת בגרות. בשנת 1962 נרשם ללימודי ספרות ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, אך עד מהרה מצא שיש לו עניין רב יותר בלימודי היסטוריה כללית ויהודית ושינה את מסלול לימודיו. הוא סיים את לימודי התואר הראשון והמשיך לתואר שני. בשנת 1965, במהלך הלימודים, הציעו לו מספר אנשים שהתרשמו מקול הבס המלטף שלו להגיש מועמדות לקורס קריינים שעמד להיפתח בקול ישראל. יצחק השתתף בקורס קריינים ובקורס שחקני רדיו והחל להשתתף בתסכיתי רדיו.

יצחק נוי בקורס שחקני רדיו
קורס שחקני רדיו
עומדים מימין לשמאל: מוטי ברכאן, יצחק נוי, גבי ברלין, אליהו יונס מנהל ההדרכה, שמואל מרגולין, מנשה רז, יהודה גורדוס, רון ברטור, יצחק פרי, משה חובב.
יושבים: נילי קינן, אילנה צוקרמן, חנוך גבתון מנכ"ל רשות השידור, נעמי רונן, יצחק שמעוני, אבא בן דוד היועץ הלשוני של רשות השידור, יוסי בייזי אלמוג.

בשנת 1966 התחתן יצחק עם נורית לבית הלפרן. הוא השתלב כעובד מן המניין בצוות קרייני החדשות בקול ישראל  והחל להגיש את "התוכנית לאם ולילד". בנוסף החל יצחק לכתוב סיפורים לילדים ולנוער והגיש אותם בתוכניות הרדיו בהמשכים. רבים מסיפורים אלה כונסו מאוחר יותר לספרים - "בין חולות ופרדסים", "הצריף הישן של גבעת הבוסתן", "אור ואלכסנדרה" (גם הוסרט), "המסמר האחרון" (גם הוסרט), "אגדת דג החול ושלושת הצבים", "ארבעה ימים על הנהר", "רון וג'ודי", ו"גבעת האיריסים השחורים" (הוסרט וגם הועלה על במת תיאטרון חיפה).

אחת מהגלויות שיצחק נהג לשלוח למאזיניו הצעירים
אחת מהגלויות שיצחק נהג לשלוח למאזיניו הצעירים

באותם ימים, בטרם הופעת הטלוויזיה, הייתה תוכנית הילדים והנוער ברדיו פופולרית ביותר. בבתים רבים האזינו הילדים לתוכנית ששודרה בשעות הצהריים. יצחק חדר לליבם של מאזיניו הצעירים והוא קיבל מהם אלפי מכתבים. הוא הגיב תמיד בגלויה מצוירת לכל אחד ואחת מהם. 

בשנת 1970 יצא יצחק לחופשה ללא תשלום מקול ישראל, והחל בלימודי תואר דוקטור להיסטוריה באוניברסיטת ברנדייס בבוסטון. בשנת 1975 קיבל יצחק את תעודת "דוקטור לפילוסופיה" בטכס שנערך במחלקה ללימודי המזרח התיכון. התזה שלו עסקה ב"מאבקי הכוח בקהילה היהודית בצפון אמריקה להצלת יהדות אירופה במלחמת העולם השנייה" (נמצאת באתר). הממצאים היו מעציבים. הוא גילה שהצלת יהדות אירופה הייתה משנית, והעיקר בהתארגנות הקהילה היהודית היה מאבקי כוח וכבוד.

בעת לימודיו יצחק לימד באוניברסיטה ובקולג' העברי בברוקלין, ושידר לקהילת דוברי העברית במרחבי מסצ'וסטס בימי ראשון בבוקר מתחנת הרדיו של אוניברסיטת ברנדייס ומתחנת רדיו קטנה בבוסטון. הוא סיפר למאזיניו מה קורה בישראל (עדיין לא היו אינטרנט וטלפון נגישים לשיחות התעדכנות עם המשפחות בארץ). מבוסטון יצחק שימש ככתב חוץ ליומן הצהריים של קול ישראל בעריכתו והגשתו של יצחק רועה ז"ל, והמשיך לכתוב סיפורים לתוכנית "לבת לבן ולכל המתעניין" שאותם הקליט באולפן האוניברסיטה. הידוע בין סיפורי ההמשך שכתב בבוסטון היה "רון וג'ודי". עם סיום לימודיו הוצעו ליצחק מספר משרות הוראה ומחקר באוניברסיטאות אמריקאיות, אך כציוני מושבע הוא העדיף לשוב הביתה. בעת שהותו בבוסטון נולד בנו היחיד רועי אביחי.

בשנת 1977 שב יצחק לישראל ולעבודתו בקול ישראל. בשובו שובץ לערוך ולשדר תוכניות ברשת א', והוא שב להגיש את תוכניות "לבת לבן ולכל המתעניין" שבמסגרתן הושמעו תסכיתים פרי עטו.

יצחק היה בין כותבי תוכניות "חתול בשק" וכתב הגיש ושיחק ב"חלחלילה". בסוף שנות השבעים השתתף בדיבוב  הסדרה "היה היה" במספר תפקידים. כמו כן כתב ושיחק בסדרת האימה למבוגרים "צמרמורת - חתול שחור" (17 פרקים בשנת 1979) בבימוי של ראובן מורגן ובהגשתו של מוטי ברכאן ששודרה בשעה אחת אחרי חצות. חיים כלב כתב וביים את סרטו "הניצחון של ברק" על פי "אור ואלכסנדרה", וסרטו "הפרדס של סבא" מבוסס על ספרו של יצחק "המסמר האחרון". יצחק גם שיחק בתפקיד מרכזי בסרטו של חיים "גן עדן טרזין".

באותה עת החל יצחק להרצות במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטה הפתוחה, והיה גם מורה מהחוץ ב"בצלאל" ובאוניברסיטה העברית. בשנת 1983 עבר לרשת ב' כעורך ומגיש בתוכניות אקטואליה, כמו "כל צבעי הרשת" בעריכת עמנואל הלפרין ודודי מרגלית וכן בתוכניות תעודה. עם הזמן נוספו עוד תוכניות לרפרטואר שערך והגיש, כמו "בין המבחנות ובין השורות" שעסקה במדע וחברה, "אור ראשון" של סקירת עיתוני בוקר מן הארץ ומן העולם, "יומן החוץ – השעה הבינלאומית", ו"שבת עולמית" שעסקה בסקירת חידושי מדע טכנולוגיה ורפואה מעיתונות העולם. בנוסף הגיש גם משדרי תעודה מיוחדים.

בכנס הרצליה, בשיחה עם ג'ון בולטון, בעת שהיה שגריר ארצות הברית באומות המאוחדות
בכנס הרצליה, בשיחה עם ג'ון בולטון, בעת שהיה שגריר ארצות הברית באומות המאוחדות

בנובמבר 2008 הודיע יצחק כי בכוונתו לפרוש לגמלאות בסוף אותה שנה, ובכך לסיים את עבודתו אחרי 43 שנים ברשות השידור.‏ ב-29 בדצמבר 2008 הגיש בפעם האחרונה ברשת ב' את תוכניתו "יומן החוץ – השעה הבינלאומית" בסופה נפרד ממאזיניו והודה לכל מי שנטלו חלק בתוכנית בחמש השנים האחרונות.
 

השידור האחרון לפני פרישה לגמלאות בו השתתפו פרופ' שיין ופרופ' בן צבי
השידור האחרון לפני פרישה לגמלאות בו השתתפו פרופ' שיין ופרופ' בן צבי

בלחץ המאזינים יצחק שב למיקרופון והמשיך לשדר את "שבת עולמית" כל שבוע. עם הקמת תאגיד "כאן" עברה "שבת עולמית" לתאגיד בשידור של שעתיים: שעה ראשונה של "השעה התיעודית", במתכונת של משדרי התעודה המיוחדים שהגיש יצחק קודם, ושעה שנייה של סקירת עיתונים מהעולם עם דגש על רפואה, מדע וטכנולוגיה. התוכנית בת השעתיים צברה פופולריות עצומה. יצחק קיבל עשרות דברי דואר אלקטרוני כתגובה לאחר כל שידור. בימי חג היה משדר את התוכנית "ראיון על שתי רגליים", שבה הוקדשה התוכנית לריאיון עם דמויות בולטות בציבוריות הישראלית.

השידורים של יצחק היו לאורך השנים בראש סקרי ההאזנה בקול ישראל ובתאגיד "כאן" (מלבד שידורי החדשות).

יצחק נוי בכניסה למוזיאון מלחמת העולם השנייה ב-Caen
פתח מוזיאון הנחיתה Debarquement ב-D-Day

יצחק שידר עד יום שבת ה-2 באפריל 2022, היום שבו עם שובו מהשידור נפל למשכב ולא קם עוד.

יצחק נפטר בביתו בנטעים בצהרי יום חמישי ה-22 במאי 2022. עם השקיעה נטמן ברגבי בית העלמין של נטעים בטכס חילוני קצר. הוא טמון בקרבת קברי הוריו. היה בן 80 במותו.

יצחק היה חקלאי בנשמתו. עצי ההדר הם צרכני מים גדולים, ולכן הוא חיפש ענף הדורש פחות מים. הוא למד היטב את הנושא, ומצא שעצי הזית מסתפקים במועט לאחר קליטתם באדמה. מטעי ההדרים בני ה-70 נעקרו, ולאחר שנתן לאדמה שנת שבתון, נטע יצחק במקומם כרמי זיתים. והזיתים לא אכזבו. הם נמסקים בסוף הסתיו, ובתחילת החורף משונעים לבית הבד, ושם בכבישה קרה הם משנים מצב צבירה ממוצק לנוזל צהבהב זך וטעים המשווק לכל (ראו עמוד שמן זית).

קברו של יצחק נוי
קברו של יצחק נוי

יצחק היה מרצה פופולרי לאורך שנים במסגרות שונות כמו "אסכולות" (שלוש סדרות מוקלטות שערך באסכולות בזום נמצאת באתר), הקתדרה, מכון אבשלום, מרכז הבמה, בית האזרח הוותיק, בית אבא חושי, אולמי תרבות ברחבי הארץ והרצאות טרום בכורה בבתי הקולנוע, בהן הרצה על הרקע ההיסטורי של סיפור הסרט. הרצאותיו עסקו בהיסטוריה ארץ ישראלית, היסטוריה כללית והיסטוריה יהודית.

כמרצה מלווה יצא למסעות גיאוגרפיים שעסקו בהיסטוריה. במסעות אלה היה פותח את היום בהרצאה ובערב מסכם בהרצאה נוספת, ובמהלך הנסיעות בין האתרים היה מסביר ומרצה.

ליצחק היו חיים מלאים ומעניינים. הוא אהב את המיקרופון והמיקרופון אהב אותו. הוא זכה לאהדת מאזיניו ולנאמנותם. יצחק היה מורה בחסד, היטיב להגיש את סיפורי ההיסטוריה ולסחוף בהתלהבותו את הקהל הרב שהגיע להרצאותיו ונדד אחריו ממקום למקום ומסדרה לסדרה. הוא היה מספר סיפורים אותנטי באופן מלבב ומרתק והיה טובל בהם גם אקטואליה והומור שהרי היסטוריה היא סיפור... Histoire.

לאחר מותו של יצחק הוקמה במסגרת קרן ראשון לציון, קרן מיוחדת לזכרו ולהנצחת פועלו. הקרן ממומנת מנדיבות הציבור, עוסקת בנושאים שהעסיקו את יצחק ומציינת אחת בשנה בפרס כספי אדם שבלט באחד מהתחומים: היסטוריה בקו העיניים, כתיבה ספרותית, והגשה רדיופונית. כמו כן הקרן על שם יצחק נוי שותפה בהקמת אחד מאולפני ההקלטה הנושא את שמו, במרכז לתרבות מונגשת.
 

* * *

כתבה: נורית נוי