אודותיי
איך נצלו חיי שלוש פעמים
נולדתי במחלקת היולדות של בית החולים בילינסון בעשרים ותשעה באפריל 1942. אני מציין עובדה לא חשובה זו מפני שבתעודות נכתב כי אני יליד מושב נטעים שבשפלת יהודה.
פורמאלית הדבר נכון, אבל איני רוצה שייווצר רושם כאילו הגחתי לאוויר העולם בין עצי הפרדס על מצע מרשרש של עלים…. זה לא שאני נגד תיאורים רומנטיים, אבל בהיותי היסטוריון בהכשרתי, אני משתדל לפנות מקום גם לעובדות.
במושב, ניתן להניח, הייתה ההתחלה. כאן, יש אולי מקום לתיאור מרגש של מצע עלים באפלולית הפרדס. אני מטיל בכך ספק!
הוריי: פרידה ואברהם היו חקלאים קשי יום שבכל ערב נפלו למיטותיהם רצוצים ואכולי דאגה. מעשה אהבה על ערימת עלים רוחשת נחשי צפע לא היה משאת נפשם. אני בטוח בכך.
בכלל, אבא לא רצה עוד ילדים. אחותי אטה הייתה בת חמש והספיקה לו. מלחמת העולם סיפקה תירוץ נוח (בשביל מה להביא ילדים לעולם שכזה? אני כבר בן ארבעים וחמש!…)
אמא נאלצה להסתיר ממנו את ההיריון ונסעה לתל אביב להתייעץ עם דודה ברטה.
ד"ר ברטה הייתה גניקולוגית והאדם היחיד בעולם שאבא רחש לו מעט כבוד. כשכבר אי אפשר היה להסתיר, פתחה הדודה את הפה ובגרמנית מצוחצחת הורתה לאחיה הנרגז שלא להתערב. אבא נכנע. כך ניצלתי בפעם הראשונה!
הסכנה המשיכה לרחף מעל ראשי:
באפריל ארבעים ושתיים הלם ארווין רומל (שועל המדבר) בשערי מצרים. אומרים שהיה חיל הגון – יחסית לגנרל נאצי, ואולם יחידות ההשמדה של אייכמן כבר המתינו בכרתים לרגע שיגיע לתל אביב. אפילו אתר למחנה השמדה איתרו: מבצר לטרון וסביבתו.
אימי והיולדות האחרות לא הכירו את הפרטים הנחשפים בשנים האחרונות, אבל הן היו נשים מעשיות והיטב הבינו כי בבוא הטנקים של רומל לארץ–ישראל יהיה רע! רע מאוד.
אבל אז צ'רצ'יל הדיח את קלוד אוקינלק מן הפיקוד על המחנה השמיני ומינה את ויליאם גוט שהופל בדרך לקהיר ובא תחתיו ברנרד מונטגומרי היבש והמתודי שבאוקטובר של אותה השנה הכניס לו לגאון הגרמני באבי אביו ההוני (ראה אל- עלמיין). כך ניצלתי בפעם השנייה!
אימא סיפרה לי לימים כי היולדות שכבו במחלקה בבלינסון ובכו. אימי בכתה. בכך אין ספק. היא ידעה לנצל כל הזדמנות כדי להוריד דמעה או שתיים ועשתה זאת מצוין ברוסית ובפולנית גם אחרי חלוף הסכנה. אבי לא הבין את הבכי שלה כי שלט בגרמנית. הם התפשרו על יידיש, בה שוחחו; בעיקר רבו. היידיש שלי באה מהם; בעיקר מן המריבות.
מנקודת מבטו של ילד הייתה לי ילדות נהדרת: כשהייתי בן חמש, נכנס אבי לניתוח מיותר בבלינסון. דודה ברטה התנגדה, אבל אבא לא שמע בקולה…. אחד הקצבים של קופת חולים חתך שם. אבא נותר משותק ונשלח ל'בית לוינשטיין'.
אימי נותרה לבדה במשק, בלי ביטוח לאומי (לא היה אז), בלי פיצויים (רופא של קופת חולים לא טעה אז) ועם שני ילדים קטנים. מאבק הקיום במושב עמוס סוציאליזם היסטרי שבו החלשים תמיד נדחפים לסוף התור, אינו מותיר לאישה בודדה זמן רב לעיצוב נפש ילדיה. נשארתי פחות או יותר לבדי בין חולות לבנים, פרדסים ירוקים ושמיים כחולים ממעל. הכרתי מצוין את עונות השנה ואת פירותיה. בבית הספר רמת הציפיות ממני הייתה כל כך נמוכה עד כי למעשה הניחו לי לנפשי. כך ניצלתי בפעם השלישית!
איזה ילד יכול לבקש יותר?
הייתה אומנם איזו מועקה קלה שהייתה תלויה באוויר, אבל היא הייתה כאין וכאפס לעומת תחושת החירות הנפלאה שהייתה מציפה אותי בכל בוקר מחדש כשהייתי קם מן המיטה ופורץ אל המרחבים כסייח מוסטאנג צוהל.
שנים אחר כך, בארכיונים מעלי אבק, בערים זרות, בחדרי הרצאות משמימים ובאולפני שידור טעוני מתח, מידי פעם הייתה חולפת בי המחשבה כי אותם ימי תום פרוקי עול היו היפים שבימי חיי
כאן אני מבקש לסיים את האוטוביוגראפיה הרשמית שלי – היא מדויקת ומעודכנת במובן הרטרואקטיבי הטוב של המילה. אפילו שונאי יודו כי אינה טרחנית יתר על המידה.
ואולם מניין השנים שחלפו מאז ימי הבראשית של מנת חלקי, מחייב תוספת של משפטים אחדים. אין הכרח לקרוא בהם!
בשנת 1956 (מבצע סיני), התחלתי ללמוד בגימנסיה הריאלית שבראשון לציון (להלן רישון). ביליתי שם שנתיים שמוטב לעבור עליהן בשתיקה. שנתיים נוספות הייתי פועל חקלאי מזדמן בפרדסי האיזור ובמשק שבמושב. בהדרגה הוברר לי כי למרות האידיאולוגיה הציונית המרוממת, החקלאים היו (ונותרו) הדפוקים שבדפוקים. אחר כך גויסתי לצה"ל וגם שם לא הושעתי את עם ישראל, אם לנקוט לשון של צימצום.
הייתי נער מגודל, מרדן ילדותי ומעריץ של ג'יימס דין (היה פעם אחד כזה).
רק אחרי כמה סטירות לחי רומנטיות מבנות רישון – התעוררתי. ישבתי נעלב וזועם אל שולחן העבודה של דודה ברטה. היא הלכה בינתיים לעולמה ואחריה אחיה הצעיר (אבי ז"ל). בלא מאמץ מיוחד סיימתי את בחינות הבגרות האקסטרניות ונרשמתי ללימודי היסטוריה באוניברסיטה העברית.
לפירוט מלא של משתתפי הקורס בתמונה ראו בדף ביוגרפיה.
באותם הימים ממש נפתח בירושלים קורס קרייני רדיו. לא הייתי בו בין המצטיינים, אבל יצחק שמעוני החליט כי ראוי להשקיע בי ותמך. לעולם אזכור זאת.
לקול ישראל של אותם הימים לא היו מתחרים…. לא היה מי שיתחרה. מן השמיים העניקו לי קול בס. הקול הזה, כשהוא בוקע ממקלט הרדיו, נשמע סמכותי. אנשים החלו להתייחס אליי בכובד ראש. לא היה לכך (עדיין אין) בסיס הגיוני – אבל אני לא התלוננתי.
לימודי ההיסטוריה משכו אותי בכבלי קסם. ב- 1969 סיימתי את למודי התואר הראשון והתחלתי בלימודי התואר השני. שנה אחר כך העניקה לי אוניברסיטת ברנדייס שליד בוסטון מלגת לימודים במסלול ישיר לדוקטורט. בתחילת 1976 הייתי כבר Ph.D. מלא וגמור כשמאחוריי מחקר מאסיבי על ניסיונותיה של הקהילה היהודית בארה"ב להתאחד על מנת לסייע ליהודי אירופה הלכודים תחת היטלר. (הם נכשלו!)
כשצלצלתי לאימי, לבשר לה שאני דוקטור, היא רטנה שהייתה מעדיפה דוקטור אמיתי. כששאלתי מיהו דוקטור אמיתי, הסבירה: ד"ר של קופת חולים! (לפחות לא הזכירה את בילינסון).
בשנת 1977 שבתי לישראל. לימדתי שנים אחדות באוניברסיטת תל אביב אבל בסופו של דבר חזרתי לאהבתי הישנה: רדיו.
בסוף 2008 יצאתי לפנסיה מרשות השידור. זהו זה!
כעת אני כאן, מחפש מוצא לתאוות הכתיבה שלי שמעולם לא הרפתה וגאולה למאות הסיפורים והתסכיתים שכתבתי ל'קול-ישראל' במשך שנות דור.
הואיל ומרחב הביטוי הקיברנטי לגיטימי ככל מרחב אחר, (רדיו, טלוויזיה, ספר….), אני מנצלו כדי לנסות ליצור קשר עמכם. אני מקווה שתגלו עניין.
בהמשך נראה כיצד הדברים יתפתחו.
נצא לדרך.
שלכם,
יצחק נוי