החייכן
החייכן/ יצחק נוי
הוא הגיע לביה"ס לקראת השליש האחרון ופניו מחייכים מאוזן אל אוזן. הרגשה של זרות אפפה אותו למן הרגע הראשון.
קודם כל, מה זה החיוך? אתה מגיע לכיתה זרה בבי"ס זר, אפשר לאמר עולם אחר לחלוטין- אם כי היה רציני, השתדל לתת לפנים שלך מבט קפוא, את מבטיך רכז לכיוון בלתי מוגדר: כך עושה כל תלמיד הגון. זה ברור לגמרי. לא, הוא חייך. לא חיוך סתמי מבויש כלשהו, של תלמיד הגון. אלא עשה דבר שלא יעשה, שלא יאמן. הוא נעץ את מבטיו בפשטות בכל אחד מאתנו. עיניו היו פקוחות אותה שעה לחלוטין. לא מצומצמות כדי רבע, אפילו כדי שליש, פקוחות לחלוטין היו. ואין עליהן כל דוק ערפל מסתורי כשל זה המבקש להתכנס להעלם עד הרגיעה. אותה שעה מחייך היה את חיוכו צחור השיניים, ניכר בו שכללי המשחק אינם נהירים לו. גם כן תלמיד!
שנאתי אותו למן הרגע הראשון. לא לא, למן השניה הראשונה שהביט בי בעיניו הגדולות וחייך את חיוכו המטופש. וכי מה יכולתי לעשות? נאלץ הייתי להשפיל את מבטי, אני הותיק המושרש המקומי המקובל על חברי, והוא החדש הטיפש, מסתכל בי ומחייך.
שנאתי אותו. עד הנה לא החלפתי עימו אפילו מילה אחת, אבל שנאתי אותו.
האם אינכם שונאים לפעמים מישהו שאינכם מכירים? סתם, בגלל מבע עיניים דלות כלשהו או כדומה?
משצלצל הפעמון וקרא לתלמידים להיכנס לכיתות, עמד המחייך מן הצד וחיכה בשקט. מבטי התלמידים החולפים על פניו והחותרים להגיע למקום משובם לא הטרידוהו, כנראה, שכן עמד שם בפתח הכיתה ממתין ומחייך.
מדוע חייב דווקא שכני לספסל, להיות נעדר אותו יום, אין בידי להשיב לכם. אולם מדוע החליט המורה שזה, החייכן, הזר, החדש- זה שעיניו גדולות ומביטות בעיניך בלי רתיעה, מדוע ישב הוא על ידי, יודע אני גם יודע, זהו חשבון ישן ביני ובין המורה שעדיין לא נפרע. ע"פ חשבונו של המורה. והוא מנסה היה פעם לחדשו בצורת ציונים עלובים וצווים מסוג זה. זהו מקרה פעוט וישן. איזו בחינה בהנדסה שבה הצטיינתי יתר על המידה לדעת המורה בעזרת שכני המוכשר, ולדעתי בגלל, נקרא לזה. שילוב נסיבות מתאים.
בקיצור, מורה זה עשה מאמצים הראויים להערכה, כדי לחשוף את פרצופה האמיתי של הפרשה האומללה, ומשלא עלה בידו הטעימני מעולו הקשה. הושבת החייכן לידי היתה רק חוליה בשרשרת יסורים ארוכה.
הוא התיישב לידי מחייך וכי לא כך חשבתם? הצצתי בו, הפעם בגניבה, רגיש היה מאוד, הסב את ראשו אלי והביט בי גלויות, ישר, בלי רתיעה. עדיין הוא מחייך איזה מין טיפוס חשבתי- השפלתי את מבטי. דמי עלה לראש הוא ממש הטעימני עלבונות.
בהנף יד זריז חתמתי את קו הגבול שבין שני חלקי השולחן. סיימתי את משיכת עפרוני מעשה אומן. קו עבה, גס, מתוח היה לסימן גבול.
"את זה את תעז לעבור". סיננתי סינון של ארס, הזר הסב את ראשו אלי.
בניחותא הסב, ושוב חייך. "מה זה, הוא אידיוט או משהו כזה?" הרהרתי.
השיעור עבר חיש קל. הייתי עסוק בשמירת גבולות ממלכתי והזמן חלף מהר.
משנשמע צלצולו הגואל של הפעמון, אפילו הצטערתי מעט. "מילא" חשבתי, בשיעור הבא אדאג שגם רגליו לא יעברו את החצי המוקצב.
"לשון אחר מה שטוב מעל לשולחן טוב מתחתיו". ואז הכניס מישהו לכיתה כדורגל, בד"כ שימש אצלנו כדורגל ככדורגל, לפעמים שימש הוא גם כדור יד והכיתה? בד"כ היא שימשה כיתה, ולפעמים באין משגיח היא שימשה לנו מגרש משחקים.
עתה הצטרפו שתי האפשרויות הפחות שכיחות והפכו למשחק פרוע. הבנות נמלטו החוצה בצווחות חדווה. הבנים, הבנים בהא הידיעה, נותרו בה והיו זורקים את הכדור זה לזה במרץ רב. החייכן עמד מן הצד ליד אחד החלונות מחייך ואז תפשתי את הכדור. "תפוס" צעקתי לחייכן והטלתי בו את הכדור.
שיקעתי בהטלה לנער המחייך שלא הרע לי ולא הזיק לי מעולם שעמד ליד החלון והביט בנו בעיניו הגדולות.
הכדור טס מעל ראשו של הנער ונתקע בחמת זעם בחלון, נשמע כל נפץ זכוכית והכדור נעלם.
הכיתה שקעה בדומיה כבדה, מתוחה , כמה שניות אלם ואח"כ שלל קולות "איך זה קרה?" "מי זרק את הכדור?" "שמע, השמשה מנופצת לגמרי" ושוב באחת דומיה כבדה. המורה עמד בפתח "מי עשה את זה?" גנח בכל חנוק מהתרגשות.
"זהו זה!" חשבתי "הפעם ינצל את ההזדמנות. ודאי יעיפו אותי מביה"ס. אוף, הצרות האלה מן ההורים. אין יוצאים מהבוץ הזה…"
"אני עשיתי את זה" הרמתי את ראשי בתימהון. החייכן פסע קדימה והוסיף: "הכדור נשמט לי מהידיים ונתקע בחלון".
"חבל מאוד שנשמט לך מן הידיים, חרק המורה, יכולת לשחק בחוץ ולא פה. אסוף את חפציך ולך לחדר המנהל. אכן התחלה יפה התחלת אצלנו, מי יודע כמה חלונות שבורים נזקפים לזכותך בביה"ס שממנו באת אלינו? לך אל המנהל"!
ואני שתקתי, כל אותה שעה שתקתי, בזמן השיעור לא ניסיתי להעביר פתקים, וגם לא למשוך למירה בצמות, גם בשיעור שאחריו הייתי שקט.
בן ארבע עשרה או חמש עשרה הייתי אז. בחור גדול לכל הדעות. אך משהגעתי הביתה עם תום יום הלימודים נכנסתי בשקט לחדרי ופרצתי בבכי גדול.
נדמה לי שחיוך רחב תלוי בחללו של החדר וזוג עיניים גדולות מסתכלות בי ישר, ללא רתיעה.